הקהילה היהודית בתוניסיה

מאז הכיבוש הערבי בשנת 670 לספירה ועד סוף תקופת המוחדון, התקיימת בתוניסיה קהילה יהודית תוססת, שהתרכזה בעיקר בקירואן, במדיה ובגאבס. שמם של חכמי קהילות אלה יצא למרחוק והן שימשו מרכזים רוחניים לצד ישיבות בבלת . הקהילה בעיר אלקירואן הייתה מעוטרת באנשי שם: חכמים, סופרים וגאונים שמימי תורתם אנו שותים ושם חיו חיי שלוה והשקט.

חורבנה של קירואן בשנת 1057 שם קץ לקיום היהודי המפואר בעיר זו. בשנת 1270 הוכרזה העיר קדושה לאסלאם ונאסר על היהודים לשבת בה. מתקופה זו מתמעטות הידיעות על הקהילה היהודית. לאחר גירוש ספרד ב 1492 הגיע חלק מהמגורשים גם לתוניסיה. בתחילת המאה ה 18, מתרבות הידיעות על הקהילה היהודית. הגירתן של איטלקים ויהודים מליוורנו לתוניסיה, הביא לשגשוג הארץ והידיעות על חלקם של היהודים ותרומתם לכלכלת המדינה הלכו והתרבו.

גאוגרפיה

לבו של אגן הים התיכון

תוניסיה שוכנת בלבו של אגן הים התיכון. מיקומה הגיאופוליטי, הרכב אוכלוסייתה והתמורות שחלו בה, היו ביו הגורמים שעשו את הקהילה היהודית בה למרתקת. תוניסיה היא מדינה קטנה יחסית לשכנותיה בצפון אפריקה. היא שוכנת במגרב שבצפון אפריקה, ומחזיקה בנקודה הצפונית ביותר ביבשת, מול חופי סיציליה והאי סרדיניה. מצפונה הים התיכון, מדרומה וממזרחה שוכנת לוב ובמערבה אלג'יריה. הרי האטלס שמתחילים בצפון תוניסיה, מתפצלים צפונית לתוניסיה לשתי שלוחות ויוצרות את נהר המג'רדה, הגדול בנהרות תוניסיה.

בשליש הצפוני

בשליש הצפוני של המדינה, מרוכזים שני שלישים מאוכלוסיית המדינה. האזור נהנה ממשקעים ומתנאי אקלים טוב שהופכים אותו לפורה ונוח לעיבוד חקלאי. שאר השטח, המדברי והמליחי, מאכלס שבטים נודדים. למרות הניגוד הרב בין שני האזורים, ובזכות הרוב העירוני, האוכלוסייה ההומוגנית והגבולות הצרים, מדובר במדינה מאוחדת, בשלטון יציב.

היסטוריה

30000 יהודים במאה 1 לספירה

במאה ה-9 לפני הספירה, יסדו הפיניקים את העיר קרתגו באזור תוניסיה. לפי יוסף בן מתתיהו, הקיסר הרומאי טיטוס הגלה אליה כ-30 אלף יהודים במאה הראשונה לספירה. עדויות ראשונות לנוכחות יהודית באזור מגיעות רק מאמצע המאה השניה לספירה. הכיבוש הערבי במאה השביעית לספירה, הביא לאזור את הדת המוסלמית, ואת התרבות והשפה הערביות.

הכיבוש הצרפתי

לאחריו, בתחילת המאה התשיעית, ועד לכיבוש העות'מאני בשנת 1574, הצליחו מספר עמים לכבוש את האזור לפרקי זמן קצרים, יחסית. אך בשנת 1881 כבשה צרפת את תוניסיה ושמה קץ לשלטון העות'מני. צרפת תרמה לפיתוח חקלאי ותעשייתי, הרחיבה את התשתיות התחבורתיות של המדינה ובכללן את הנמלים.

בתקופה הצרפתית, בלט השוני בין יהודי צפון תוניסיה, שמרכזם היה העיר תוניס, לבין יהודי הדרום שמרכזם היה האי גרבא. האי ג'רבא משך אליו חוקרים ומטיילים ומאפייני הקיום היהודי בג'רבא ריתקו את החוקרים.

בתקופת הכיבוש הצרפתי, תוניסיה הוגדרה כמדינת חסות. זאת, להבדיל ממדינה "מסופחת", דוגמת אלג'יריה, באותה התקופה. ההבדל המשמעותי היה בהיעדר יכולתה של צרפת להשפיע על עניינים הנוגעים לשלטון המקומי.

היהודים אימצו את התרבות הצרפתית, אך הקהילה היהודית נשארה מלוכדת על בסיס קהילתי, היסטורי וחברתי, וצמחו מתוכה עיתונאים וסופרים רבים, שכתבו בשפה הצרפתית. גם תוניסיה הושפעה ממלחמת העולם השנייה, וכינון שלטון וישי. אך לאחר סיומו, החלה תוניסיה את מאבקה לעצמאות, אותה קיבלה בסוף בשנת 1956.

דמוגרפיה

מעריכים את מספר היהודים בתוניסיה במחצית המאה ה 20, בין 80,000- 120,000 נפש. עם זאת, בעקבות מלחמת העולם השניה וסיומה חלו תנודות דרסטיות, אך טבעיות למצב. ב-1946, רוב יהודי המדינה, כ-34,000 יהודים, ישבו בעיר תוניס, וכ-15,000 נוספים בפרברי העיר.

רוב היהודים התיישבו בערי החוף ובערים הגדולות, כשמבין ערי הדרום, בגאבס הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר, ובג'רבא, שהיהודים בה היו דתיים, ישבו רבנים חשובים שהיוו מעצבי אורח החיים של יהודי העיר ושכנותיה. כמו ברוב הארצות המוסלמיות, במחצית השניה של המאה ה-20, הגיעה לקִצה הנוכחות היהודית, והחלה העלייה למדינת ישראל.

כ 0

יהודים בעיר תוניס

כ 0

בתוניסיה בשנת 1946

ציונות

לקראת סוף המאה ה-19, החלה התעוררות ציונית בתוניסיה, שהביאה לעליה מצומצמת מאוד לארץ ישראל. לאחר הצהרת בלפור ב 1917 גברה בתוניסיה ההתלהבות מהתנועה הציונית. יהודי תוניסיה התעניינו בפועלה של התנועה הציונית, אם כי ההתבוללות כבר הייתה חזקה ועיכבה את התהליך. המשכילים היהודים פתחו את הדרך לרעיון הציוני בקרב הקהילה.

ב-1911, אגודת ציון בתוניס אושרה על ידי השלטון הצרפתי, כפעילות חברתית תרבותית, והחל מאז הן התרבו, והניחו את היסודות להמשך. עד 1939, פעלו בקהילות היהודיות תנועות ומפלגות ציוניות רבות: הצופים היהודים של צרפת, האחוד העולמי של הנוער היהודי, השומר הצעיר, בית"ר, המפלגה הרוויזיוניסטית והציונים הכלליים.

לאחר מלחמת העולם השנייה, החלה ההתארגנות המואצת לעליה בלתי חוקית. בתקופת המאבק לעצמאותה של תוניסיה, ממדי העליה היו גדולים, והגיעו ל-28 אלף עולים לערך. רובם היו מהאזורים הכפריים בדרום המדינה. בין 1952- 1954, מצבה הפוליטי של תוניסיה התייצב, ובמקביל הואט קצב הקליטה של עולים מצפון אפריקה. אך בהמשך, סביב המאבק התוניסאי לעצמאות, גבר חוסר הביטחון של היהודים לגבי מעמדם ושוב גבר קצב העליה.

ב1961 פרץ משבר ביזרט שבמהלכו צבא צרפת חילץ יהודים מהעיר ביזרט, וכך החל גל הגירה גדול לצרפת – שם יכלו היהודים להמשיך בעיסוקיהם המקצועיים. תוך כשנתיים, ירד מספר היהודים בתוניסיה מ-65 אלף יהודים בשנת 1960 ל-40 אלף.

ב-1965 היו בה 23 אלף יהודים בלבד. מלחמת ששת הימים, ב-1967, הביאה למהומות שכוונו לעבר היהודים. הבהלה הביאה 10,000 יהודים להגר ממנה תוך זמן קצר. כ-10,000 נוספים נשארו בה, ובהמשך היגרו רובם לצרפת, ורק מעטים מהם עלו לישראל. כיום חיים בתוניסיה כ-1,000 יהודים: מקצתם בתוניס, ורובם באי ג'רבא, בה שומרים על צביון יהודי.

עורכת מטקסט המקור, רונית ארבל
עורכת הטקסט המשוכתב, ד"ר מרים גז-אביגל
תמונות: כל התמונות צולמו בידי אבי סמיוני
ביבליוגרפיה :
ח. קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים – תוניסיה / עורך: חיים סעדון ירושלים תשס"ה.
ח. סעדון, העליות הגדולות מארצות האסלאם,, ירושלים תשנ"ח.
ע. אברמסקי-בליי, פנקס הקהילות, ירושלים 1997.

הקהילה היהודית בתוניסיה