הקהילה היהודית במרוקו

הגדולה מבין קהילות ישראל מארצות ערב

הקהילה היהודית ממרוקו היא הגדולה מבין קהילות ישראל מארצות ערב והאסלאם שעלו לארץ ישראל.

היא מצטיינת בהיבטים מגוונים: קליטה ואימוץ מספר תרבויות ונדידה ביניהן. על שפתן המתובלת במגוון שפות (ערבית, ברברית, ספרדית וצרפתית) ויצירת שפה מרוקאית יהודית ייחודית המתובלת בלשון חכמים, עדיין המחקר לא סיכם את מסקנותיו, אך אין חולק על כך שיהודי מרוקו ידעו כמה שפות ששיקעו אותם בלשונם.

זאת ועוד, הפרשנות והמימוש שניתנו לאידאולוגיות חדשות שחלחלו לתוך תרבות הקהילה (קומוניזם/ ציונות); הביא בסופו של דבר להתפתחות ולעלייה גדולה מבורכת למדינת ישראל, אשר היוותה את בבניינה ומניינה של התרבות היהודית המתחדשת במדינת ישראל.

גאוגרפיה

מרוקו

מרוקו שוכנת בצפון מערב אפריקה, לחוף הים התיכון מצפון, ולחוף האוקיינוס האטלנטי ממערב. ממזרחה ומדרומה היא גובלת באלג'יריה.

שרשרת הרי האטלס התיכון, שנמשכת ממזרח למערב, מחלקת את הארץ לשני חלקים – הצפוני, שבירתו פאס, והדרומי, שבירתו מרקש. לעומת השכנות, מרוקו נהנית משפע של מים באזור הרי האטלס והנהרות הזורמים מהם (חלקם מי הפשרת שלגים), לצד אקלים מדברי מדרום.

היסטוריה

תושבים מבית שני ומגורשים מספרד

ב-2,000 שנות הגלות, יהודי מרוקו שולבו בתרבותה ובמוסדות המדינה, והשפיעו עליה. במהלך שנים אלה, קהילת יהודי מרוקו ידעו עליות ומורדות.

המרכיב עיקרי והיסודי של הקהילה, היה בנוי על 'יסודות' הגולים מארץ ישראל אחרי חורבן בית שני שאליהם הצטרפו מגורשי ספרד ויהודים אירופאים, אשר הותכו לתוכה והיוו חלק בלתי נפרד ממנה.

הקהילה חיה שם בהמתנה לעלייה לארץ ישראל, אך יחד עם זה- הקהילה לא קפאה על שמריה, אלא התפתחה בצורה מרשימה מבפנים והקימה מתוכה גרעינים תורניים, מורי הוראה, פוסקי הלכה בעלי שם עולמי, משוררים ופייטנים אשר יצרו את מהותה של הקהילה והשפיעו ועל קהילות יהודיות רבות בצפון אפריקה וקהילות יהודיות רבות בעולם.

בכיבוש המוסלמי במאה ה-7 לספירה, הפכו יהודי מרוקו לד'ימים (בני חסות).כיבוש זה הביא תהליכים שהרעו את מצבם במאה ה 12 לנוכח שליטת שושלת אלמָוַּחִדוּן, ששאפה לטהר את האסלאם מהשפעות זרות, וכפתה על היהודים גזרות שונות ברוח הזמן ואופי השליט.

עם הגעת מגורשי ספרד , ש 'הותכו' בקהילות הקיימות, והשפיעו עליהן תרבותית ורוחנית, הורגשה התחדשות וחיזוק הקהילה.

התפתחות המסחר והצטיינות היהודים

החל מהמחצית השנייה של המאה ה-17, ובמאה ה-18, עם עליית השושלת העלוית-פילאלית, מצב היהודים הורע שוב. אך השיפור במצבם לא איחר לבוא כתוצאה מהתפתחות המסחר הימי שהביא לקשר בין מדינות המערב.

בתחילת המאה ה-19, נמלי החוף חידשו פעילותם, ומשכו אליהם יהודים, שלמרות חלקם הקטן יחסית לאוכלוסייה הסובבת, הם הצטיינו בקשרי חוץ מפותחים עם קהילות יהודיות אחרות מחוץ למדינה, שליטה בשפות אחרות וניסיון בניהול מסחר.

הכיבוש הצרפתי ואימוץ התרבות

במחצית השנייה של המאה ה-19, יהודים רבים עזבו את מרוקו. חלקם לארץ ישראל וליעדים רחוקים. בעתיה של הגירת יהודים ממרוקו, רבים מאלה שנותרו, שימשו בתפקידים חשובים בחצר המלך, ובמסחר חוץ מרוקאי.

בתחילת המאה ה-20, עם הכיבוש הצרפתי, קיוו היהודים להשוות את מעמדם למעמד אחיהם באלג'יריה, על ידי אימוץ התרבות הצרפתית, אך לשווא. כיוון שמרוקו הייתה מדינת חסות ולא שטח כבוש כמו באלג'יריה. רק ב-1947 הסכימו השלטונות הצרפתים לכונן את 'מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו', שיצרה עבורם מעמד נפרד מהאוכלוסייה המקומית.
במהלך מלחמת העולם השנייה, משטר וישי הנהיג חוקים אנטי-יהודיים נוקשים, איתם נאלץ לשתף פעולה הדהיר הברברי, מחמד ה-5. יצוין שבמישור האישי, זכו מצדו לגילויי אהדה. למרות זאת, התחושה בפועל הייתה קשה, ולכן צעירים יהודים רבים נמשכו לציונות ולקומוניזם. כינונה ומאבקה של מפלגת "אסתקלאל" לעצמאות מרוקו, הביאה לגל של התפרצויות אלימות, שחלקם כוון ליהודים, שבאופן מסורתי מילאו את תפקיד ה"שעיר לעזאזל". 44 יהודים נרצחו, ועשרות נפצעו.

דמוגרפיה

בתחילת המאה ה-20, מנתה האוכלוסייה היהודית במרוקו כ-100,000 איש, ועד 1947 הגיעה ל-230,000 נפש שיוותה כ-2.5% מהאוכלוסייה המקומית.

עם העלייה לארץ ישראל חל מפנה במספר היהודים: ב-1951 מנתה כ-200,000 נפש, ב-1960 מנתה 160,000, ב-1967 מנתה 60,000 וב-1971 רק 35,000 נפש.

כ 0

יהודים בתחילת המאה ה20

כ 0

יהודים בשנת 1947

ציונות

התנועה הציונית במרוקו התגבשה כחלופה לזהות הצרפתית או המרוקאית, תוך שהקהילה היהודית מושפעת מהתמורות בחברה המרוקנית. דרכה של התנועה לא הייתה קלה, אך היא הסתייעה בכוחה של התנועה הציונות העולמית. במדינת ישראל שהוכשרה הקרקע לקליטת העלייה והשליחים שהגיעו מישראל, הקלו על התפתחותה.

כאמור, כבר בסוף המאה ה-19, החלו יהודים מעטים לעלות ממרוקו לישראל, בעיקר לארבעת ערי הקודש: ירושלים, טבריה, צפת וחברון. העלייה התחדשה במלוא עוצמתה באמצע המאה ה 20.

בשנים 1947- 1956 עזבו את מרוקו כ-90,000 יהודים. עם הכרזת עצמאות מרוקו בשנת 1956, ממשלת מרוקו עצרה את הפעילות הציונית לרבות הפעילות לעלייה. הרשויות במרוקו התאמצו לשלב את היהודים בחיי המדינה: כך, נפתחו בפניהם משרות בכירות, הורחבה מערכת החינוך היהודית ע"י מוסדות כי"ח, רוב הקהילה קיבלה שירותי רפואה, וכל דורש היה זכאי להכשרה מקצועית שניתנה ע"י רשת "אורט".

למרות השיפור במצבם, ההנהגה היהודית חששה לעתידם וחזו חוסר יציבות. אכן, תוך כשנתיים, הולאמו מוסדות החינוך היהודיים והוכנסו אליהם תלמידים מוסלמים. האיזון הופר, והעלייה למדינת ישראל גברה. בין השנים 1961- 1964 כ-80,000 יהודים שהיוו כמחצית מהקהילה, עזבו את מרוקו באופן בלתי חוקי כחלק ממבצע "יכין".

עורכת מטקסט המקור, רונית ארבל
עורכת הטקסט המשוכתב, ד"ר מרים גז-אביגל

ביבליוגרפיה : קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים – מרוקו / עורך: חיים סעדון

הקהילה היהודית במרוקו