הקהילה היהודית במצרים

לאחר הפרק האגדי של יציאתו של עם ישראל ממצרים, היהודים הראשונים שחזרו לגור באימפריה המצרית ולייסד את הקהילה היהודית המצרית עשו זאת בתקופת בית המקדש הראשון.

מאז הכיבוש של מצרים על ידי אלכסנדר הגדול, הקהילה היהודית לא הפסיקה לפרוח שם, עד המאה ה 19. מצרים היוותה צומת דרכים אסטרטגי, והפכה לאבן שואבת עבור מהגרים מתרבויות שונות, בעיקר אירופאיות, והקהילה היהודית גדלה והתגוונה.

לאחר גידול משמעותי של הקהילה היהודית במצרים עד אמצע המאה ה20 הקהילה חיה חיי רווחה. חיים אלה נגדעו בבת אחת עם הקמת מדינת ישראל. תחושת הלחץ וחוסר הביטחון בעקבות הקמת המדינה דחקו ביהודי הקהילה להגר ממנה בהמוניהם, מרצונם ושלא מרצונם, לארץ לישראל ולמדינות נוספות..

גאוגרפיה

מצרים

מצרים שוכנת בצפון מזרח אפריקה. מצפונה חוף הים התיכון, וממזרחה חוף הים האדום, בנוסף לגבול צר עם ישראל, בחצי האי סיני. בדרומה סודאן ובמערבה לוב. עמק הנילוס החוצה אותה לאורכה, מאגם נאסר וסכר אסואן בדרום ועד הדלתא בצפון, הוא אזור צר ופורה שאורכו כ-1,000 ק"מ, מוקף במדבריות ענק שוממים, ומאכלס ואף מכלכל את רוב תושבי המדינה, משחר ההיסטוריה.

היסטוריה

מהפרעונים עד הכיבוש הבריטים

יסודות התרבות המצרית הונחו על ידי הפרעונים. לאחר מכן, הגיעו ההלניים, הלטינים, הרומים (שהביאו את הנצרות המזרחית), האסלאם, ועמו השפה הערבית, שחלחלה לתרבות המצרית.

השלטון במצרים עבר מאז כמה גלגולים: השושלת הפאטמית, השושלת האיובית, השושלת הממלוכית, האימפריה העות'מאנית והממלכה הבריטית.

היהודים הראשונים התיישבו במצרים עוד בתקופת בית המקדש הראשון, ושימשו חיל משמר של הפרעונים. בכיבוש אלכסנדר הגדול, אלכסנדריה פרחה, וכך גם הקהילה היהודית שבה, שאימצה את התרבות היוונית ואת ושפתה. מהלך זה הניע את "תרגום השבעים" שתרם רבות לחקר התנ"ך. הקהילה היהודית המשיכה להתפתח והיוותה אבן שואבת ליהודים מקהילות רבות בעולם.

הכיבוש הבריטי היה משמעותי ביותר לתמורות שחוותה הקהילה היהודית במצרים, מכיוון שהושקע בה הון רב והגיע אליה זרם מהגרים מארצות הים התיכון, ביניהם גם יהודים ממוצא אשכנזי, שהוסיפו גוון משלהם לקהילה המקומית הוותיקה.

דמוגרפיה

גודלה המקורי של האוכלוסייה היהודית בתחילת המאה ה-19 לא ידוע במדויק, אך האומדנים מצביעים על אלפים בודדים. האוכלוסייה היהודית החלה לגדול כאשר רבנים מארץ ישראל, מתורכיה ומאיטליה, החלו להתיישב בקהיר ובאלכסנדריה, ואליהם הצטרפו יהודים מיוון, שהיגרו בעקבות חורבן קהילות המוצא שלהם במהלך המהפכה היוונית בשנות ה-20 של אותה מאה. קהילת יהודי סלוניקי היוותה נתח משמעותי מהקהילה היהודית במצרים.

במחציתה השנייה של המאה ה-19, מעצמות אירופה השונות הגבירו את מעורבותן בנעשה במצרים. אחת התמורות המשמעותיות ביותר, שנעשתה בידי הבריטים, הייתה פתיחת תעלת סואץ, שהרחיבה את התשתית הכלכלית. זאת, במקביל לשיפור שיטות ההשקיה ופיתוח ענף החקלאות המשמעותי ביותר במצרים של אותם ימים – הכותנה.

לקראת סוף המאה ה-19, נראה שקהילת יהודי מצרים מנתה כ-10,000 איש. מתוכם כ-5,000 בקהיר וכ-3,000 באלכסנדריה. עד מלחמת העולם הראשונה, גדל מספרם באופן מתמיד, כאשר הקהילות הגדולות גדלו באופן יחסי על חשבון החלק הפזור מחוץ לערים הגדולות. במהלך המלחמה, רבים מהפליטים מארץ ישראל טופלו באלכסנדריה, כך שהפער בין קהילות שתי הערים הצטמצם, והיהודים במצרים מנו כמעט 60,000 איש. בעוד שקהילת אלכסנדריה שמרה על גודלה במהלך שלושת העשורים הבאים. קהילת יהודי קהיר שוב גדלה באופן ניכר, עד שב-1947 גודלה היה כפול משל רעותה. באותה שנה, מנו יהודי מצרים 65,639 איש.

כ 0

יהודיים בסוף המאה ה19

כ 0

יהודים בימי מלחמת הראשונה

ציונות

עד 1947, מרבית היהודים במצרים היו אדישים במידה מסוימת לפעילויות ציבוריות או מקומיות, כמו גם לאידאולוגיה הציונית שהייתה רווחת למדי במדינות אחרות באותה תקופה. אך ככל שהזמן התקדם, החלו לחלחל בקרה הקהילה רעיונות ציוניים. בהתחלה הרעיונות הציוניים חלחלו בקרב האוכלוסייה האשכנזית בני המעמד הבינוני-נמוך, למעט ניצנים ראשונים ב 1917 סביב הצהרת בלפור ופעילות של התנועה הרוויזיוניסטית סביב 1930, הציונות במצרים שרתה בקיפאון.

ב-1932, קבוצת צעירים הקימה את תנועת "העברי הצעיר". בסוף 1934 עלו ארבעה מהם, כאשר החמישי נשאר לבסס את פעילות התנועה בקהיר, עד כי בוגריה התברגו בוועד ההסתדרות הציונית. לצד תנועה זו, קמו תנועות נוער אחרות, אך בהיעדר אידאולוגיה מבוססת וחזקה כשל אחותן, נפלו כלעומת שקמו. ב-1943, הגיעו שליחי תנועת ההתיישבות למצרים, והצליחו לגייס את הנוער המקומי לציונות המגשימה, הודות לפועלה של תנועת "העברי הצעיר".

לאחר הצהרת כ"ט בנובמבר, ובוודאי על רקע הקמת מדינת ישראל במאי 1948, החלו שלטונות מצרים להטיל הגבלות על היהודים וכל הפעילות הציונית שהייתה ירדה למחתרת. אך למרות הכוחות השונים שדחקו ביהודים לצאת ממצרים, ובהיעדר כוח משיכה לארץ ישראל, רבים מהם היגרו דווקא לאירופה ולארה"ב, וכ-30,000 יהודים הגיעו לישראל, אך כאמור, לא בהכרח בשל אידאולוגיה ציונית.

עורכת מטקסט המקור, רונית ארבל
עורכת הטקסט המשוכתב, ד"ר מרים גז-אביגל
ביבליוגרפיה : קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים – מצרים / עורך: נחם אילן

הקהילה היהודית במצרים