העיר הראת יושבת על דרך המשי ובמשך מאות שנים התנהלה במקום פעילות קהילתית יהודית ענפה שיצרה יצירה תרבותית מיוחדת בספרות, בפיוטים, במנהגים, ביצירה החומרית, בבית הכנסת ובבית היהודי, במחזור השנה ובמיוחד בחגים.
במאות ה-19 וה-20, מנתה האוכלוסייה היהודית באפגניסטן כמעט 6,000 איש. רובם אנוסי משהד, שהצטרפו ליהודי הראת, כאבול ועוד כמה ערים צפוניות, וחלקם ממרכז אסיה, לאחר שברחו דרומה בשל רדיפות הבולשביקים.
לאחר תקופה של התנכלויות, מגבלות תנועה, מגבלות כלכליות, אפליה ועוד. לאחר גירוש יהודי הצפון בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, 400 יהודים עזבו את אפגניסטן ומצאו מקלט בהודו.
משנות ה-50 של המאה ה-20, הקהילה היהודית הלכה והתמעטה , כ-5,000 יהודים מאפגניסטן עלו לישראל ובעשור הבא נשארו בה רק כמה מאות יהודים, וב-1971 נותרו בה 25 משפחות בלבד, שעזבו גם הן עד 1992.
'ירושלים' היה כינויה של ארץ ישראל בפיהם של יהודי אפגניסטן. כשם שארץ ישראל משכה אותם כך גם הגולה הקשה דחפה אותם לעלות ארצה. המניע העיקרי לעלייה היה בעיקרו אהבת ציון. העולים הראשונים שהגיעו בשלהי המאה ה-19 לא היו עולי מצוקה. רבים מהם היו בעלי ממון והם בנו בתים ונקלטו היטב בירושלים. רבני משפחת גרג'י היו למנהיגים הרוחניים של הקהילה ולימדו בתלמוד תורה 'בני ציון' בשכונת הבוכרים בירושלים.
בשנת 1929 מנתה הקהילה 327 נפש. בשנים 1900 ועד להקמת המדינה עלו בסך הכול 2,193, כולל 750 נפש בהעפלה יבשתית לא-לגאלית. יהודי אפגניסטן קופחו במתן סרטיפיקטים לעלייה חרף פניות מנהיגי העדה בארץ להנהגה הציונית. עד יולי 1951 עלו עוד 3,000 נפש ובכך חוסלה כמעט כליל גולת יהודי אפגניסטן.
סיום בשנת 1972 נערך מפקד אוכלוסין ונמצא שהיו בארץ 7,540 יהודים אפגנים מתוכם 3,878 ילידי ישראל ו-3,662 ילידי חו"ל. יש להניח שכיום חיים בארץ כ40,000-30,000 יהודים ממוצא אפגני. בני הקהילה התערו בבניית הארץ ולקחו חלק בישובה בערים, בכפרים ובקיבוצים. בניה ובנותיה של הקהילה משמשים בצבא, באקדמיה, במדע, בטכנולוגיה, בתקשורת, בתרבות, בספרות ובאמנות וזאת לצד שמירה על מסורת הקהילה ומנהגיה. את בני הקהילה הנהיג בשנים האחרונות הרב צבי סימנטוב זצ"ל.
יהודי אפגניסטן הביאו עמם לארץ ישראל נכסים רבים מהתרבות החומרית ובעיקר מהתרבות הרוחנית שאותם שימרו גם לאחר העלייה לישראל.
