הקהילה היהודית בלבנון

ההתיישבות היהודית בלבנון, כפי שידוע כיום, החלה כבר בתקופת המקרא. ישנן עדויות על התיישבות יהודים נרחבת לחופיה של לבנון, ובעיקר בצור ובצידון.

גודלה של הקהילה היהודית השתנה תדיר, ולאחר גירוש ספרד ב1492 ניכר גידול בקהילה. מאז המקורות על הקהילה דלים. אין בידנו נתונים ברורים על גודל הקהילה סמוך להקמת מדינת ישראל, אך בניגוד לקהילות יהודיות אחרות שעם הקמת מדינת ישראל שמספרם קטן, בקהילת יהודי לבנון ניכרת תופעה הפוכה בשנת 1966

הקהילה היהודית בלנון מנתה 6,000 נפש אך עם השנים הייתה הגירה לאירופה לאמריקה ועלייה לישראל ובשנת 1969 אנו מוצאים בה רק 1,000 יהודים. ובשנת-1976 עקב מלחמת אזרחים במדינה, רוב יהודיה עזבו אותה. כיום, מספרם מוערך בכמה עשרות.

גאוגרפיה

לבנון

לבנון יושבת על שטח קטן מאוד – רק כ 10,000 קמ"ר. היא גובלת בישראל מדרום, בסוריה ממזרח ומצפון, ובים התיכון ממערב.

מבין כל מדינות ערב, היא היחידה שאין בה מדבריות כלל. האקלים בה מוגדר ים תיכוני, בדומה לישראל, אך גשום וקר מעט יותר, ובזכות המבנה הטופוגרפי שלה היא זוכה לכמות משקעים גבוהה, ולתנאים מצוינים לחקלאות.

היסטוריה

יישוב יהודי בלבנון מתקופת המקרא

הישוב היהודי בלבנון, כאמור, החל כבר בתקופת המקרא. נהוג להחשיב את מקום קבורתו של זבולון (בן-יעקב) בסביבת העיר צידון. עוד קבורים בלבנון (לפי קברים עתיקים במקום), יששכר, שמגר בן-ענת ועוד. כמו כן, ידוע על יהודים שהתיישבו לאורך חופה של לבנון, בתקופת המשנה. כשמגורשי ספרד התיישבו לאורך מישור החוף, הם הצטרפו ליהודים המקומיים בחיי הקהילה והגדילו אותה משמעותית.

בתקופת הכיבוש העות'מאני, שהחל ב 1516, המעבר בין ישראל ללבנון היה חופשי ופתוח. מתוך כך, ומעצם הקירבה לארץ ישראל, קהילות יהודיות נעו בחופשיות בין לבנון לישראל (ובעיקר צפת, שהיוותה את המרכז הרוחני והדתי של אותן קהילות), כך שהייתה "הגירה" דו-כיוונית בין השתיים. נוצר מצב בו קשה להבחין בקהילה יהודית מוגדרת בלבנון עד סיום הכיבוש העות'מאני בה.

בתקופת המנדט הבריטי בישראל, במקביל למנדט הצרפתי בלבנון, נסגר הגבול ביניהן, ובלבנון הצטברו מהגרים שהגיעו משלל מדינות אל ישראל, ביניהן רוסיה, גרמניה ועוד. אותה תקופה, היהודים התיישבו בקרבת הדרוזים, שנתנו להם חסות, בישובים כמו בעל-בק, דיר אל-קמר, בעקליין, אל-בורוק, עין זחלתה ועוד, ומאוחר יותר התרכזו בערים בירות, צור, צידון, חצביה ודיר אל-קמר.

המנדט הצרפתי והמאבק לעצמאות

ב- 1839 זכו יהודי לבנון לשוויון זכויות, ובהמשך גם חוייבו בשירות צבאי. עד למלחמת העולם הראשונה לא סבלו מגילויי אנטישמיות מצד השלטון, וגם מקרים מצד האוכלוסיה המקומית היו נדירים.

מצב זה המשיך גם בתקופת הכיבוש הצרפתי והמנדט שהוטל עליה, אך ב-1945 התרבו והחמירו תקיפות מצד התושבים ברמה ניכרת. עם זאת, מצבם של היהודים במדינות ערב אחרות היה גרוע בהרבה, כך שאלה התנקזו אל לבנון, בעיקר לאחר קום מדינת ישראל. לדוגמה, את סוריה, השכנה, חילק השלטון הצרפתי (1923–1946) באופן שליבה את התסיסה הלאומנית בחברה הערבית. המאבק לעצמאות גבר, והיה מלווה כבר בתחילה באווירה ובתחושות אנטי-ציונית ואנטי-יהודית.

סביב 1933, כתוצאה מחדירת השפעה נאצית, תחושות אלה גדלו אף יותר. בהמשך, החלו תקיפות כנגד יהודים בדמשק, שבשנת 1938 הגיעו לשיאן בחרם נגד עסקים יהודים ובהפצצות בשכונות היהודיות.

באותן שנים, יהודי דמשק שלא ברחו ישירות לישראל, נמלטו ללבנון. שם, היהודים (ובפרט אלה שישבו בבירות, שהייתה עיר נמל), נהנו מחופש כלכלי מלא (גם לאחר קום מדינת ישראל) וממצב ביטחוני טוב. הם עסקו בסחר, בבנקאות ובתיירות. המהגרים מדמשק ומחלב, הצליחו להשתלב בעסקים המקומיים.

דמוגרפיה

הנתונים הדמוגרפיים הקיימים כיום, נותנים אומדן אודות גודלה של הקהילה. חלקם נאספו מתוך סיפורי נוסעים, כך שקשה לדעת עד כמה מדויק מידע זה. ככל הנראה, בתחילת האלף השני לספירה, תחת השלטון המוסלמי, קהילה חשובה בעיר צור, מנתה כ-400 משפחות. בצידון, לעומתה, חיו רק 20 יהודים – כך גם ב-1522. אותן קהילות יהודיות עסקו, כמו המקבילות להן בערי הגליל ובכפריו, בעיקר בחקלאות, ברעיית צאן ובקר, במסחר, בתיווך וברוכלות.

במאה ה-16 קם גם הישוב היהודי בדיר אל-קמר, שגדל והפך חשוב (זאת על פי עדויות באשר לבית דין במקום), אך ב-1847, בעקבות עלילת דם נגד יהודי העיירה, חלקם היגרו לצידון, לבירות ואף לדמשק. הנזיר רוז'ה, סיפר על ישובים יהודים רבים באזור שבין צור לבין עכו, בו סייר בשנות ה-30 של המאה ה-17.

במחציתה הראשונה של המאה ה-19, בלטו הקהילות היהודיות בחצביה ובדיר אל-קמר, שבהר הלבנון, וכן בצידון, בבירות ובטריפולי שלחוף הים התיכון. מאוחר יותר, רבים מיושבי הר הלבנון עברו אל עבר החוף, ובעיקר לבירות. בתחילת המאה ה-20, הקהילה בבירות מנתה כ 3,500 איש. עד 1947, מספר זה הוכפל (בחלקו בשל ההגירה הגדולה מסוריה), ועלה ל-10,000 לאחר הקמת מדינת ישראל. בעקבות מלחמת האזרחים הראשונה שפרצה ב-1958, וכן לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, היגרו יהודים רבים מלבנון לאירופה, לאמריקה ולישראל.

כ 0

יהודי בירות בתחילת המאה ה20

ציונות

לאורך כל הדורות היה קשר דו צדדי בין ישראל לבין לבנון. צפת היוותה מרכז רוחני, ורבניה היו מנהיגיה רוחניים של הקהילה בלבנון, אליהם היו מפנים שאלות הנוגעות להלכה ולמנהגים. בנוסף, מלבד הקשר הישיר בין ראש פינה לבין דרום לבנון, שהוא קשר ברור מאליו לאור הנתונים הגאוגרפיים, היה מעבר פתוח ותנועה ערה בין שתי הארצות, ששימשו נופשים, בני משפחה, מבקרים וסטודנטים.

בירות הייתה עיר מרכזית, בכל הנוגע לקשר בין ישראל ללבנון. היו בה בתי קיט, אליהם הגיעו מבקרים מישראל כדי לנפוש. בשכונה היהודית בעיר, ואדי אבו ג'מיל, גרו ותיקי הקהילה, אך נוסף לכך, חיו בה יהודים אשכנזים, שהיגרו מאירופה. כמו כן, בבירות פעלו שתי אוניברסיטאות ברמה גבוהה מאוד: האוניברסיטה הצרפתית והאוניברסיטה האמריקנית, בהן למדו סטודנטים מישראל.

כדי לשמר את הקשר עם ישראל, בשנים שלא היה ניתן להגיע אליה, נהגו יהודי לבנון להגיע בל"ג בעומר לג'בל סוג'וד, שמפסגתו הגבוהה ניתן להשקיף על ישראל, ושם להדליק מדורות. מלבד גובהה של פסגת ההר, המקום נבחר בשל חשיבותו, שכן על פי המסורת, בסוג'וד קבור אהליאב בן סמך, שהיה שותף לבניית המשכן ("אהל מועד", ששימש כגרסה מוקדמת לבית המקדש, בעוד נדדו בני ישראל בסיני, במסעם ממצרים לארץ כנען).

הציונות הייתה נוכחת בלבנון כל העת, בין אם בפעילויות של תנועות נוער ציונות ואגודות ספורט ציוניות, דוגמת "מכבי" ותנועת הצופים, ובין אם בהברחות של יהודים לישראל. הפעילות הציונית החלה עוד טרם מלחמת העולם הראשונה, בהקמת מוסדות חינוך עבריים, ששילבו רעיונות ציוניים. לכן, על אף הקשיים, ובמספרים משתנים, עד תום מלחמת העולם השניה, הייתה עליה מתמדת לישראל, בלתי לגאלית ברובה.

בתקופת המנדט הבריטי, כאשר נסגרו גבולותיה הימיים של ישראל, גבר הביקוש לעלייה דרך היבשה. כך, בלטה במיוחד קהילת לבנון כתחנת מעבר לעליה בלתי חוקית לישראל, ואף לקחה על עצמה את רוב הנטל הכרוך בכך, עד הקמת "המוסד לעלייה ב'". בעשורים השלישי והרביעי של המאה ה-20, העולים הבלתי לגאליים הגיעו לרוב לקיבוצים הסמוכים לגבול, וחבריהם היו אמונים על קליטתם. אך התקופה סבלה מאי-סדר בכל הנוגע לעלייה.

לסיכום, העליה מלבנון כוללת בתוכה לא רק את יהודי לבנון, כי אם יהודים אחרים שביקשו לעלות לארץ ישראל, והגיעו דרכה למחוז חפצם, ואין ספק, כי לקהילה יש תפקיד חשוב בהעפלה היבשתית ובעליה החלוצית לארץ ישראל.

עורכת מטקסט המקור, רונית ארבל
עורכת הטקסט המשוכתב, ד"ר מרים גז-אביגל

ביבליוגרפיה

I. מתוך מצגת "היסטוריה" באתר עמותת "עילי" - עמותת יהודי לבנון ישראל https://web.archive.org/web/20140513065136/http://www.ilai.media-sb.co.il/files/.90474647.ppt

II. ויקיפדיה, "גאוגרפיה של לבנון", https://he.wikipedia.org/wiki//גאוגרפיה_של_לבנון

III. לפי שיחה עם משה זעאפרני, ראש אגף שפות זרות במשרד החינוך

IV. הדבי גולדמן, "יהודי סוריה ולבנון", כתב העת "דע את עמך"

V. אורית לביא, "העליה הבלתי לגאלית מלבנון בשנות ה-40"

VI. מתוך מצגת "היסטוריה" באתר עמותת "עילי" - עמותת יהודי לבנון ישראל

VII. צבי אילן, "לתולדות הישוב היהודי בלבנון בזמן החדש"

VIII. מתוך מצגת "היסטוריה" באתר עמותת "עילי" - עמותת יהודי לבנון ישראל

IX. לפי שיחה עם משה זעאפרני, ראש אגף שפות זרות במשרד החינוך

X. דבי גולדמן, "יהודי סוריה ולבנון", כתב העת "דע את עמך"

XI. מנשה הראל, "נוער יהודי בין שני עולמות – תנועות הנוער הציוניות בארצות האיסלם בשנות הארבעים"

XII. דבי גולדמן, "יהודי סוריה ולבנון", כתב העת "דע את עמך"

XIII. אורית לביא, "העליה הבלתי לגאלית מלבנון בשנות ה-40"

הקהילה היהודית בלבנון