הקהילה היהודית בלוב

לאחר מאות שנות שלטון פיניקי, רומאי וערבי, החל מהשליש השני של המאה ה-19, לוב נשלטה על ידי האימפריה העות'מאנית.

בתחילת המאה ה-20 הוחל בה שלטון איטלקי ישיר שנמשך 32 שנים, שלאחריו לוב עברה למשטר צבאי עד להכרזת עצמאותה ב 1951. עד אותה שנה, הקהילה היהודית בלוב אמנם נאלצה להתמודד עם שינויים תכופים בשלטון, ולהתאים את עצמה אליהם.

אבני דרך משמעותיות חלו בקהילה, החל ממרד התפוצות, דרך ההתנגדות הברברית-יהודית, הצטרפות יהודי ספרד לקהילה, הרעיון החלופי לתכנית אוגנדה וההעפלה מלוב. חיי היהודים בלוב היו בחוסר נוחות במרבית התקופות, אך למרות זאת, מכיבוש לכיבוש, נהנו משיפור במגוון תחומים: כלכלי, משפטי, דמוגרפי וחברתי. זאת, עד 1970, בה הולאם רכושם ואחרוני יהודי לוב עזבו את המדינה.

גאוגרפיה

לוב

לוב היא מדינה השוכנת בצפון אפריקה, בקצה המזרחי של ה"מגרב". היא גובלת במצרים ממזרח, בסודן מדרום-מזרח, בצ'אד וניז'ר מצפון, ובאלג'יריה ובתוניסיה ממערב. בצפונה נמצא הים התיכון. לוב מחולקת לשלושה מחוזות: פזאן בדרומה, שרובו ככולו מדבר לא מיושב; קירנאיקה במזרח, שבירתה היא העיר בנגאזי; וטריפוליטניה במערב, שבה נמצאים מישור ג'פרה, מישור החוף המרכזי המאכלס את רוב תושבי לוב, ובו חיו רוב היהודים, וההר – ג'בל נפוסה, שבו חיו יהודי גריאן ויפרן במערות חצובות בסלע.

היסטוריה

ראשית היישוב היהודי בלוב,

מיוחסת על פי המסורת כבר לימי בית ראשון, בעת שהפיניקים התיישבו באזור, אך העדויות ההיסטוריות והארכיאולוגיות הראשונות שייכות לתקופה הרומאית שבה לוב הייתה מושבה רומאית, ובה גם פרץ מרד התפוצות בשנת 115 לספירה. לאחר מכן, לוב עברה ידיים בין הוונדלים (435), הביזנטים (534) והערבים (643), אז נקבע מעמדם של היהודים כבני חסות בתמורה למס הגולגולת, והם ידעו ימים טובים ופחות, בהתאם למצב הפוליטי הכללי ולמצב הכלכלי של האזור.

משנת 1055 המצב הפוליטי בלוב מתחיל להיות רעוע והיהודים הם הראשונים לסבול, במשך כמאתיים שנה, שבהן נכבשת לוב בידי הצלבנים (1146) ואלמווחדין (1158 ו-1190), למעט תקופה קצרה שבה כובש צלאח א-דין את לוב (1173-1247). בשנת 1510 כובשים הספרדים את לוב, ויהודי טריפולי בורחים אל יישובי הג'בל, ובזה תם החלק הראשון של ההיסטוריה של יהודי לוב.

החלק השני של ההיסטוריה הלובית

מתחיל בשנת 1551 עם הכיבוש העות'מאני של לוב, כאשר הקהילה מתחילה אט-אט להתאושש, בין היתר בסיוע מגורשי ספרד, ובראשם רבי שמעון לביא זצ"ל, שמגיע לטריפולי בדרכו לארץ ישראל, ומחליט להישאר ולשקם את הקהילה מבחינה רוחנית, ומביא אליה את השפעת תורת חכמי ספרד.

כך מתחילות 350 שנות פריחה ושגשוג של הקהילה, הן מבחינה דתית והן מבחינה כלכלית, ובהן היא תופסת את מקומה העצמאי והשונה מיהדות תוניסיה, וכך המצב נמשך עד הכיבוש האיטלקי (1911), שנתקל במרד ערבי גדול הנמשך יותר מעשור, אך מתקבל בברכה על ידי היהודים. מצב זה נמשך עד מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה עוברת לוב לידיים בריטיות ונשארת תחת ממשל צבאי עד עצמאותה (1952), אז כבר נמצאים רוב יהודי לוב בישראל.

שואה

בשנות השלושים של המאה ה-20 הוקם ציר ברלין-רומא, ובשנת 1938 החילו האיטלקים בלוב את חוקי הגזע. בהמשך נאסרה כל פעילות ציונית, וביוני 1940 הצטרפה גם איטליה למלחמת העולם. עם פרוץ המלחמה החלו יהודי לוב לסבול מהפצצות בריטיות וצרפתיות רבות. נוסף על כך, גויסו יהודים רבים לעבודות כפייה. יהודים בעלי נתינות זרה גורשו, חלקם לתוניסיה וחלקם לאיטליה, שממנה נשלחו לאחר מכן למחנות אינסברוק-רייכנאו וברגן-בלזן.

יהודי קירנאיקה סבלו אף יותר, בהיותם ממש בקו החזית שבין הבריטים והאיטלקים. העיר בנגאזי עברה במהלך המלחמה חמש פעמים מיד ליד, ורוב יהודיה נשלחו למחנה הריכוז ג'אדו במדבר הלובי, שם מצאו את מותם כ-600 יהודים.

פרעות

לאחר המלחמה שרר בלוב משטר צבאי בריטי, שהיה באופן יחסי טוב כלפי היהודים. הפעילות הציונית חודשה והתעצמה, והיהודים החלו להשתקם מבחינה כלכלית, אך בעקבות המצב הכלכלי הקשה והלאומנות הערבית שגאתה, התפרצה השנאה כלפי היהודים באמצעות פרעות שנמשכו ארבעה ימים, 7-4 בנובמבר 1945.

בהתפרעויות הערבים הסתערו על בתי היהודים בטריפולי ובכפרים שסביבה, רצחו, טבחו, אנסו ובזזו, כאשר המשטרה והצבא הבריטיים עומדים מנגד ולא מושיטים סיוע ליהודים או מנסים לעצור את המוסלמים. בפרעות אלו נרצחו 132 יהודים, ואלפים נוספים נותרו ללא קורת גג וללא פרנסה. בשבועות של שנת 1948 פרצו פרעות נוספות ביהודי לוב, אך בעקבות הקמת ארגון "ההגנה" בטריפולי מייד לאחר הפרעות ב1945, התוצאות היו שונות לחלוטין כאשר נרצחו 14 יהודים אך גם כמה עשרות ערבים, ומנגד הפגיעות ברכוש היו חמורות הרבה יותר.

ציונות

הציונות בלוב מתחילה בשנת 1896, עוד קודם לקונגרס הציוני הראשון, בקרב שכבה קטנה של עשירי ומשכילי הקהילה, ועם הכיבוש האיטלקי וחדירת השפעה אירופית ללוב, הרעיון הציוני מחלחל גם אל יתר בני הקהילה, עד שבשנת 1919 נבחר הארגון "חברת ציון" להנהגת ועד הקהילה. באותה תקופה מתחילה פעילות ציונית אינטנסיבית בלוב הכוללת הוצאת עיתון, הקמת אגודת ספורט, ואולי גולת הכותרת – הקמת ארגון "בן יהודה", המציב לו למטרה להנחיל את השפה העברית בקרב יהודי לוב. בשנת 1932 האחריות לחינוך מטעם ועד הקהילה נמסרת לארגון "בן יהודה", המקים בית ספר עברי, שתוך שנים ספורות מונה כמה אלפי תלמידים.

הקהילה בלוב הייתה קהילה דתית במשך כל השנים, ואף הפעילות הציונית נעשתה בתמיכת הרבנים ומנהיגי הקהילה, ולכן לא כללה עימה עזיבת דת. את הביטויים לכך ניתן לראות בתגובה לגזרות השבת (1932), שבהן היהודים סירבו בתוקף לדרישת השלטונות לפתוח את עסקיהם בשבת ולשלוח את ילדיהם לבתי הספר בשבת, וכן בתקנות שהתקינו הרבנות הראשית ובית הדין לחגיגות יום העצמאות, תקנות נועזות ומרחיקות לכת מכל קהילה אחרת, המשקפות הן את הציונות העזה והן את החשיבות העצומה לשמירת התורה והמצוות, שהיו נרות לרגלי יהודי לוב.

כ 0

יהודים בטריפולי ב1906

כ 0

יהודים בשנת 1948

עליה

מייד לאחר מלחמת העולם השנייה, החלה פעילות של העפלה מלוב בדרכים מגוונות, וביניהן בהפלגה לאיטליה בספינות קטנות או במסע רגלי לתוניס, ואף בנישואים פיקטיביים לחיילים ארצישראלים. בהעפלה זו עלו לארץ כ-3,500 מיהודי לוב, כ-10 אחוזים מהקהילה. בינואר 1949, כאשר הכירו הבריטים במדינת ישראל, הותרה העלייה באופן רשמי בתמורה לוויתור על הנתינות הלובית.

יהודי לוב קיבלו את הבשורה בשמחה רבה, ועד קבלת עצמאותה של לוב, שלוש שנים לאחר מכן, עלו לארץ למעלה מ-30,000 מיהודי לוב, שהיוו יותר מ-90 אחוזים מהקהילה. בלוב נותרו כ-4,000 יהודים בלבד, עד שגורשו ממנה בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, ובזה הגיע סופה של הקהילה היהודית בלוב.

שם כותב הערך: דביר יהודה כחלון, מידע אישי
אור שלום – מרכז לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב

הקהילה היהודית בלוב